הרפואה הסינית אינה רק שימור של טקסטים עתיקים כגון Shang Han Lun או Jin Gui Yao Lue, ועוד, אלא תהליך מתמשך של מחקר, למידה והתאמה למציאות הרפואית העכשווית. ההנחה כי הרפואה הסינית נותרה קבועה אינה מתיישבת עם העובדה כי פרוטוקולים טיפוליים רבים התפתחו במאות האחרונות, והשפעתם הקלינית אינה פחותה מאלו הכתובים בטקסטים העתיקים, אלה משלומים אותם ולעיתם גם עולים עליהם.

דוגמאות לכך הן הפורמולות Xue Fu Zhu Yu Tang, שהתפתחה במאה ה-19 על ידי וואנג צ'ינג-רן (1768–1831) ופורסמה בשנת 1830 בספר Yi Lin Gai Cuo, לצורך טיפול בתקיעות דם, וכן הפורמולה Xiao Yao Wan וכול הוורסיות שלה, שהופיעה כבר במאה ה-11 בתקופת שושלת סונג (1078) בטקסט Tai Ping Hui Min He Ji Ju Fang, והמשיכה להתפתח במאות הבאות. גישות אלו לא היו קיימות בתקופת Shang Han Lun, מה שמעיד על כך שהרפואה הסינית אינה שיטה מקובעת, אלא תהליך אבולוציוני של התאמה ודיוק.

בעולם הרפואה הסינית קיימות גישות רבות ושונות. חלקתי אותם לארבע קטגוריות:

דוגמה לשיטה פרה-רפואית היא שיטת גזעים וענפים (Stems & Branches), המתיימרת לספק אבחנה מדויקת על פי מחזורי זמן והשפעות קוסמולוגיות. עם זאת, בבדיקות שנערכו בסין ובמערב, לא נמצא בסיס קליני מוצק לשיטה זו, והיא אינה נכללת כחלק מהפרקטיקה הרפואית המקובלת בבתי החולים ובאוניברסיטאות בסין ובמזרח. מדובר במערכת המסווגת כרפואה קלאסית או אף פרה-קלאסית, שאינה רלוונטית לעבודה קלינית מדויקת ומתקדמת.

יתר על כן, שימוש בלעדי במודל חמשת האלמנטים לצורך דיקור נמצא כלא מספק מבחינה קלינית. על פי טקסטים קלאסיים כגון Ling Shu ו-Nei Jing, שיפור המבוסס על חמשת האלמנטים בלבד הוא תהליך "קרחוני" – כלומר, איטי מאוד. ההמלצה היא לשלב אבחנות מתקדמות יותר, כולל שימוש במרידיאניים ובערוצים כגון ובשמונה המיוחדים מרידיאני חיבור ועוד, אשר מאפשרים השפעה רחבה ומשמעותית יותר על הפיזיולוגיה של המטופל. הסתכלות יותר מקיפה ומהלך טיפול מהיר ומתאם יותר. 

רפואה סינית מתקדמת חייבת לאמץ גישה פרוגרסיבית המבוססת על הבנה מעמיקה של הפיזיולוגיה, הפתולוגיה, והכלים הקליניים הקיימים. ההישענות הבלעדית על טקסטים עתיקים מבלי להתייחס להישגים מודרניים ברפואה המשלימה וברפואה הקונבנציונלית פוגעת בהתפתחות התחום. במקום זאת, יש לראות את הרפואה הסינית כתהליך אבולוציוני, אשר משמר את עקרונותיו תוך יצירת וריאציות חדשות והרחבת שיטות האבחון והטיפול.

הדוגמאות שציינתי הן אכן מעולם הפורמולות הצמחיות, מכיוון שיותר מ-90% מהרפואה הסינית היא רפואת צמחים. תחום הדיקור הוא יחסית מצומצם, אך גם הוא עבר ועדיין עובר שינויים משמעותיים. אנו רואים שיטות פורצות דרך מסין ועד יפן.

למשל, בתחום הצמחים, מה שנעשה בסין הוא חסר תקדים – ישנן פורמולות שמוזרקות ישירות לשריר או לווריד. זהו תחום שנחקר לעומק ומתממשק עם בדיקות מערביות המקבילות לבדיקות סיניות. כבר לפני שני עשורים בוצעו בבתי חולים ניסויים עם צמח האסטרגלוס (Huang Qi), שהוזרק לווריד והוכח כמאיץ שיקום לאחר ניתוחים או מחלות קשות. כיום, ישנן טכנולוגיות מתקדמות המאפשרות סינתוז החומרים הפעילים והזרקתם ישירות למטופלים.

גם ביפן ובטאיוואן, רפואת הצמחים הסינית משולבת בתוך בתי החולים ברמה גבוהה, והפורמולות ניתנות בצורת תרופות לכל דבר לצד התרופות המערביות. אחד הפיתוחים המעניינים הוא אבחנת הבטן הקלאסית ביפן, ששילבה לתוכה אלמנטים של אבחנה מערבית – דוגמה מצוינת לאיחוי בין רפואות שונות.

תחום הדיקור, לעומת זאת, לא זכה לאותה תמיכה מחקרית, משום שאינו נכלל במסגרת הרפואית המסובסדת במזרח, פרט לחלקים מסוימים בסין. עם זאת, אם מסתכלים רק על המאה האחרונה, רואים כיצד מאסטרים מקוריאה, יפן וסין שילבו גישות שונות וערכו מחקרים קליניים מתקדמים.